מאז אוקטובר 2023, אנחנו חיים בהמתנה דרוכה לסוף שיאפשר להתחיל את תהליך העיבוד. אלא שהסוף לא מגיע. הוא רק מחליף צורה, גיאוגרפיה ועוצמת דציבלים. מעזה ללבנון, מלבנון לאיראן, מחוק הגיוס למשבר הכלכלי - אנחנו לא ב"פוסט-טראומה", אנחנו בתוך טראומה נבנית (Cumulative Trauma) , אירוע מתגלגל שאין לו קו גמר. בפסיכואנליזה אנחנו מדברים על ה"עור הנפשי" - אותה מעטפת שמפרידה בין ה'פנים' ל'חוץ', ומאפשרת לנו לסנן את גירויי העולם כדי שלא יציפו אותנו. אבל בישראל של היום, העור הזה פצוע. הוא לא מצליח

מכירים את זה שאתם קמים בבוקר "בטוב", הכל רגוע - ואז עובר לידכם בן הזוג או אחד הילדים, ופתאום משהו בכם נהיה קצר? פתאום הטון עולה, הדופק מטפס, ואתם בטוחים שזה אתם. שאתם לחוצים, שאתם חסרי סבלנות. אז זהו, שלפעמים זה בכלל לא שלכם. בטיפול קוראים לזה "הזדהות השלכתית". שם מפוצץ ליכולת המופלאה והנוראית של האנשים הקרובים לנו "לאחסן" אצלנו את המועקות שלהם. אבל האמת היא שזה עמוק הרבה יותר מסתם "אחסון". קחו למשל זוג שבו היא חיה בחרדה עמוקה, והוא? הוא מפגין רוגע כמעט אטום. קל לחשוב שהיא הב

אנחנו חיים בעידן שבו "פוליאמוריה" ו"יחסים פתוחים" משווקים לנו כשיא הליברליות, החופש וההתפתחות האישית. אבל בחדר הטיפולים, כשאנחנו מקלפים את השכבות של המילים היפות, עולה לפעמים שאלה אחרת, פחות "חופשית" ויותר הישרדותית: האם ריבוי פרטנרים הוא באמת שפע רגשי, או שהוא דרך מתוחכמת להבטיח שאף פעם לא ניפגע באמת? בואו נדבר על מונוגמיה. מונוגמיה היא עסק מפחיד. היא דורשת מאיתנו לשים את כל הביצים הרגשיות שלנו בסל אחד. זה אומר שאם הסל הזה נופל - הכל נשבר. התלות הזו באדם אחד, הידיעה שהוא המח

הציטוט הפרדוקסלי הזה של לאקאן הוא אולי ההגדרה הכי פחות "רומנטית" שיש לאהבה, אבל היא כנראה הכי קרובה לאמת. לרגל יום האהבה, רובנו עסוקים בחיפוש אחר ה"ביחד" המושלם, זה שמבטל את הבדידות. אבל הפסיכואנליזה מלמדת אותנו דבר הפוך ומטלטל: אהבה אמיתית מתחילה בדיוק בנקודה שבה אנחנו מוותרים על הניסיון להבין את האחר. אנחנו נוטים להתאהב ב"דימוי". במישהו שמשלים את החסר שבנו, שתואם את הפנטזיה שלנו, או גרוע מכך - במישהו שמשמש לנו כמראה שמחזירה לנו בבואה של גרסה של עצמנו שאנחנו אוהבים. אבל זו ל

מי שחושב שהוא בחר את בן הזוג שלו בגלל החיוך, הכריזמה או תחומי העניין המשותפים, כנראה עוד לא פגש את הלא-מודע שלו בשיאה של מריבה ביום שלישי בערב. בפסיכואנליזה אנחנו מדברים על "בחירת אובייקט", אבל האמת היא שזו לא רק בחירה - זה גיוס. אנחנו מגייסים לחיינו את האנשים שיודעים, בדיוק כירורגי, ללחוץ על הכפתורים שהכי זקוקים ללחיצה. אותן נקודות עיוורות מהעבר, הדרמות שלא נפתרו מול דמויות הסמכות הראשונות שלנו, הפצעים שחשבנו שכיסינו בעטיפה מלוטשת ובקריירה מרשימה. זוגיות היא לא "מנוחה ונחלה"

מי שצופה בסדרה החדשה "הורים בטיפול" (כאן 11), מרגיש את זה מיד בבטן. זה לא רק הטיפול בילדים שעל המסך - זו המראה שהסדרה מציבה לנו, ההורים, בימים שבהם המציאות בחוץ מרגישה כמו גן ילדים שיצא משליטה. אנחנו רואים שם הורים שנלחמים על הסמכות שלהם וטובעים באשמה. אבל בתוך חדר הטיפולים, האמת היא פשוטה וכואבת: אי אפשר להנהיג ילדים כשאין "מבוגר אחראי" בחדר. והנה הדיסוננס המטורף של התקופה הזו: איך אפשר לייצר סמכות הורית וערכים של יושרה בבית, כשהעולם בחוץ משדר שהכל מותר? כשהחדשות מדווחות על

פרופ' מיכל פלדמן אמרה בשבוע שעבר משפט שגרם לי לעצור את הנשימה: "אני עומדת כאן קודם כל כאמא... ושואלת את עצמה שאלה פשוטה וכואבת: באיזו מדינה הילדים שלי יגדלו?". בחדר הטיפולים שלי, השאלה הזו היא כבר מזמן לא תיאורטית. היא נוכחת בבכי של הורים שרואים את הילדים שלהם ניגשים לבגרות באזרחות בזמן שהרשויות מתערערות, ובחרדה של מדעניות שרואות איך ה"דשן" הכי חשוב של הנפש - החופש המחשבתי - מתחיל להתייבש. מה קורה לילדים שלנו כשהמרחב מצטמצם? בפסיכואנליזה, אנחנו יודעים שצמיחה זקוקה ל"מרחב פוטנ

לפני כמה ימים ישב אצלי מטופל בקליניקה. הוא שתק זמן רב, ואז אמר משפט ששמעתי בווריאציות שונות עשרות פעמים לאחרונה: "אני מרגיש דפוק שאני בכלל בוכה על הבעיות שלי. הרי בחוץ אנשים איבדו הכל..." בפסיכואנליזה, למצב הזה יש שם שקט ואכזרי: ביטול עצמי בשירות הקולקטיב. אנחנו חיים במציאות שבה הכאב הפך לתחרות סמויה. המוח שלנו מייצר "טבלת אקסל של סבל", וכל עוד אנחנו לא בראש הרשימה – אנחנו גוזרים על עצמנו אלם. אנחנו קוראים לזה חוסן, אבל האמת היא שזהו פיצול נפשי מסוכן. למה זה "מכבה" אותנו? כשא

בואו נדבר על בגידות ב-2026, בלי התייפייפות. יותר ויותר זוגות שמגיעים אלי לקליניקה מגלים שהבגידה לא התחילה בגלל "אדם אחר" מושך יותר, אלא בגלל שהבית הפך להיות אנדרטה חיה לשנים הכי קשות שעברנו. בן הזוג שלנו הוא האדם שראה אותנו בחרדות, בממ"ד, מול החדשות, בוויכוחים הפוליטיים המתישים. הוא הפך להיות המראה של כל מה ששחוק וכואב בנו. הבגידה היום היא לא מרד בבן הזוג - היא מרד במציאות. אנשים בוגדים כדי להרגיש, ולו לשעה אחת, שהם לא "ההורים המודאגים" או "האזרחים המתוסכלים". הם מחפשים אצל ה

זה קרה. החייל האחרון חזר הביתה. המלחמה הסתיימה. לרגע אחד נשמנו עמוק ובכינו, אבל בתוך השקט של "היום שאחרי" מתחיל רעש מסוג חדש: רעש של בחירות, של הפיכה משטרית ושל ניסיון נואש להנדס לנו את הזיכרון. אני פוגשת את זה בקליניקה ובתוכי: עייפות רגשית. עייפות שהופכת אותנו לטרף קל למניפולציות. דווקא עכשיו, כשצריך להסתכל למציאות בלבן של העין, דוחפים לנו מקלות בגלגלים של המחשבה. הכלי הכי פופולרי בערכת הכלים של מהנדסי התודעה נקרא "וואטאבאוטיזם" (יעני: "רגע, ומה איתם?!"). זו שיטה פחדנית שנוע

יום ראשון. קבעת עם עצמך שהשבוע את מתחילה את הפרויקט הזה שדחית, או שאת סוף סוף יוצאת להליכה, או שאת פשוט הולכת לישון בשעה סבירה. והנה, כאילו מישהו אחר השתלט עלייך - את מוצאת את עצמך מול נטפליקס ב-2 בלילה או "נשאבת" לסידורים לא דחופים. בטיפול אנחנו קוראים לזה התנגדות, וזה אחד המנגנונים הכי מרתקים (ומתסכלים) של הנפש. למה שנרצה לחבל לעצמנו? זה נשמע לא הגיוני. אבל האמת היא שהנפש שלנו היא שמרנית מושבעת. מבחינתה, המצב הקיים - גם אם הוא רע, מעייף או לא מספק - הוא מצב "בטוח" כי הוא מו

בואו נדבר על הרגע הזה בסוף השבוע. הבית סוף סוף נרגע, השבת כבר כאן, ואת שוכבת ערה במיטה. הראש שלך רץ בין הכותרות של המהדורה לבין רשימת המטלות של מחר, ולצידך - הוא ישן. נושם עמוק, רגוע, מנותק. ובמקום להרגיש הקלה שהוא נח, את מרגישה זעם. זעם טהור, שקט וחריף. אנחנו אמנם ממעטים לדבר על זה בפרהסיה, אבל בתוך הקליניקה זה נוכח מאוד: הקנאה בתוך הזוגיות. לא הקנאה המפורסמת ב"מישהי אחרת", אלא הקנאה ביכולת של בן הזוג לשמור על עצמו. הקנאה בשקט שלו בזמן שאת בסערה. בישראל של 2026, כשהמשאבים הנ

לפני כמה ימים הגיעה אליי לקליניקה מטופלת, נקרא לה דנה. דנה היא אישה מצליחה, מתפקדת, "לביאה" במונחים של המציאות הישראלית. היא נכנסה, התיישבה, וסיפרה לי בפירוט על השבוע העמוס שלה: העבודה, הילדים, העזרה להורים, אפילו הריצה בבוקר. "אני בסדר גמור", היא אמרה, אבל המבט שלה היה כבוי. "הבעיה היא שכל פעם שיש לי רגע של שקט, למשל כשאני מחכה ברמזור או כשהבית נרדם, אני מרגישה ריקנות איומה. כאילו אני בתוך סרט שמישהו אחר מביים. אני חיה, אבל אני לא שם". השגרה כ"פעולה" (Acting Out) בפסיכואנליז

קורה לכם שאתם חוזרים הביתה אחרי יום של חדשות קשות, מתח פוליטי ותחושה שהמדינה בוערת, ומוצאים את עצמכם מתפוצצים על בן הזוג בגלל הערה קטנה? השאלה שמהדהדת אחר כך היא תמיד: למה עשיתי את זה? למה דווקא הוא? מבחינה פסיכואנליטית, התשובה היא פרדוקסלית ומדהימה: אנחנו פורקים על מי שאנחנו הכי אוהבים, כי הוא היחיד שאנחנו סומכים עליו שיישאר שם. 1. הבית כ"מיכל" (Container) העולם בחוץ כרגע הוא מקום ללא "החזקה". אין תחושת ביטחון, אין סדר, אין מי שיכיל את החרדה שלנו. כשאנחנו נכנסים הביתה, אנחנו

בזמן האחרון אני שמה לב ליותר ויותר זוגות שמרגישים שהם רבים על "כלום", אבל מתחת לפני השטח רוחשת לבה של חוסר אונים מהמציאות בחוץ. האם זה באמת הויכוח על שטיפת הכלים, או שזה הניסיון הנואש שלנו לשלוט במשהו, כשהכל מסביב מרגיש מתפרק? ביום חמישי אפרסם כאן פוסט על הקשר הסמוי שבין המצב המדיני-פוליטי לבין הדינמיקה בתוך הבית, ואיך הפסיכואנליזה עוזרת לנו להבין למה אנחנו פורקים את החרדה הלאומית דווקא על האדם שאנחנו הכי אוהבים. נתראה בחמישי

זה קורה כשאתם יושבים מול מישהו בדייט, או בתוך קשר קיים, ויודעים עמוק בפנים שזה לא זה. שזה לא מספיק. אבל אתם נשארים. אתם נשארים כי אתם "רואים" מי הוא יכול להיות. כי אם הוא רק היה קצת יותר פנוי רגשית, או קצת פחות עסוק בקריירה שלו, או אם היא רק הייתה מצליחה להשתחרר מהעבר - זה היה מושלם. אתם מוצאים את עצמכם משקיעים בגרסה העתידית והמשופרת של האדם שיושב מולכם, במקום לפגוש את מי שהוא באמת, כאן ועכשיו. למה הלב שלנו נצמד לפנטזיה? בפסיכואנליזה, ההיקשרות לפוטנציאל היא מנגנון הגנה מתוחכם

יש רגע כזה בתוך זוגיות, שבו הוויכוח על "מי שטף כלים" או "למה שוב שכחת" הוא בכלל לא הסיפור. זה הרגע שבו אתם מסתכלים אחד על השנייה ומרגישים קילומטרים של מרחק, למרות שאתם יושבים על אותה ספה. כמטפלת, אני רואה את הרגע הזה שוב ושוב. הוא כואב, הוא מבהיל, והוא בדרך כלל הסימן לכך שנלכדתם בתוך "ריקוד הניתוק". מה באמת קורה שם מתחת לפני השטח? במבט ה-EFCT (טיפול ממוקד רגש): אנחנו לא רבים בגלל חוסר הסכמה, אנחנו רבים כי המערכת המוחית שלנו מזהה איום על הקשר. כשאחד מכם "תוקף" או מבקר, זו לא ר

מכירים את התחושה הזו, שבאמצע יום עמוס משהו פתאום "לוחץ" לנו על פצע ישן? שוב מצאנו את עצמנו מול אותו טיפוס של בן זוג, שוב שתקנו כשמישהו חצה לנו גבול, שוב לקחנו על עצמנו יותר מדי - כאילו יש שם כוח סמוי שמושך אותנו לחזור על אותה טעות, בדיוק באותו מקום. בטיפול פסיכואנליטי אנחנו קוראים לזה "חזרה כפייתית". זה מושג שנשמע טכני, אבל מאחוריו מסתתרת דרמה אנושית עדינה מאוד: הנפש שלנו לא מחפשת להכאיב לעצמה. היא פשוט מחפשת בית. לפעמים הבית הזה היה מקום שבו היינו צריכים להתאמץ כדי שיאהבו או

זוגות רבים שמגיעים לקליניקה מתארים את השיעמום כמעין "מוות קליני" של הרגש. הם מחפשים ריגושים חיצוניים כדי להחיות את המערכת, אבל מבט פסיכואנליטי מגלה לעיתים קרובות אמת אחרת, מורכבת בהרבה: השיעמום הוא לא היעדר של רגש, הוא הגנה מפני רגש עודף. בטיפול דינמי, אנחנו לא שואלים "איך להפיג את השיעמום", אלא מה השיעמום הזה משרת? לעיתים קרובות, ה"שיעמום" פועל כמסך עשן שנועד להגן עלינו מפני החרדה הכרוכה במפגש נפשי חשוף. להיפגש באמת עם האחר - על הפגיעות שלו, על התסכולים שהוא מעורר בנו, ועל ה

האהבה הרומנטית מבטיחה לנו שלמות, איחוד נצחי, את התחושה ש"מצאנו את החצי השני". כולנו מכירים את ההתחלה, את הקסם הראשוני שבו השני הוא השתקפות של כל מה שחסר לנו. אבל מה קורה כשהקסם מתפוגג, כשפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול בן/בת הזוג, ומרגישים - לבד? בקליניקה, אני רואה זוגות רבים שמגיעים עם כאב עמוק: "אנחנו אוהבים, אבל משהו חסר", "אנחנו רבים בלי סוף, אבל על מה בעצם?", "אני מרגיש/ה שאנחנו זרים, למרות שאנחנו חיים יחד". הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שבן/בת הזוג שלנו הוא לא רק אדם