של מי המועקה הזאת בכלל?

מכירים את זה שאתם קמים בבוקר "בטוב", הכל רגוע - ואז עובר לידכם בן הזוג או אחד הילדים, ופתאום משהו בכם נהיה קצר? פתאום הטון עולה, הדופק מטפס, ואתם בטוחים שזה אתם. שאתם לחוצים, שאתם חסרי סבלנות. אז זהו, שלפעמים זה בכלל לא שלכם.

בטיפול קוראים לזה "הזדהות השלכתית". שם מפוצץ ליכולת המופלאה והנוראית של האנשים הקרובים לנו "לאחסן" אצלנו את המועקות שלהם. אבל האמת היא שזה עמוק הרבה יותר מסתם "אחסון".

קחו למשל זוג שבו היא חיה בחרדה עמוקה, והוא? הוא מפגין רוגע כמעט אטום. קל לחשוב שהיא הבעייתית והוא המאוזן, נכון? אבל במבט מקצועי, הרוגע שלו הוא לא תמיד שלו. היא מרגישה את הפחד במלוא עוצמתו, הוא מרגיש ניתוק שמגן עליו מפני אותו פחד.

כל אחד מהם נושא חלק אחר של אותו שדה רגשי.

כשאין מודעות לדינמיקה הזו, התפקידים מתקבעים. אחד תמיד הופך ל"היסטרי" והשני ל"שקול". אחד תמיד "הנפגע" והשני "הפוגע". הטרגדיה היא שאנחנו מתחילים להאמין שזה מי שאנחנו, כשלמעשה אנחנו פשוט חולקים עומס רגשי בצורה לא שוויונית.

השאלה הקשה באמת היא איך בכלל אפשר לדעת שמה שאני מרגישה עכשיו הוא לא רק שלי? הרי אין לנו "ווייז רגשי" שמתריע על עומס שהגיע מהנתיב של האחר או על פניית פרסה של רגש מושלך. הבעיה היא שאנחנו לא מעלים בדעתנו שיש כאן תהליך משותף. אנחנו חווים כעס ומניחים שהוא שלנו.

אבל יש סימנים בשטח: אם נכנסת לשיחה רגועה ויצאת סוערת, אולי משהו הועבר אלייך. אם את שוב ושוב נהיית "הכועסת" רק מולו, זה יכול להיות סימן. אם כשאת נהיית סוערת, הוא נעשה שקט מדי, או להפך זה עשוי להיות רמז.

הנפש היא לא מערכת סגורה. אנחנו חדירים, מושפעים, וחיים זה בתוך זה.

בטיפול זוגי אנחנו מחליפים את ההאשמה בסקרנות. זה הרגע שבו ה'ווייז הרגשי' מחשב מסלול מחדש ושואל: מה כאן שלי ומה שלנו? ברגע שאנחנו משתחררים מהתפקידים ש״נגזרו״ עלינו, נולד מרחב חדש שבו אפשר סוף סוף לחשוב את הרגש במקום רק להתפוצץ ממנו. אנחנו לא רק שני אנשים נפרדים, אנחנו שדה רגשי משותף. לעשות בו סדר זו היכולת להחזיר לעצמנו את החופש לאהוב.