מי שצופה בסדרה החדשה "הורים בטיפול" (כאן 11), מרגיש את זה מיד בבטן. זה לא רק הטיפול בילדים שעל המסך - זו המראה שהסדרה מציבה לנו, ההורים, בימים שבהם המציאות בחוץ מרגישה כמו גן ילדים שיצא משליטה. אנחנו רואים שם הורים שנלחמים על הסמכות שלהם וטובעים באשמה. אבל בתוך חדר הטיפולים, האמת היא פשוטה וכואבת: אי אפשר להנהיג ילדים כשאין "מבוגר אחראי" בחדר. והנה הדיסוננס המטורף של התקופה הזו: איך אפשר לייצר סמכות הורית וערכים של יושרה בבית, כשהעולם בחוץ משדר שהכל מותר? כשהחדשות מדווחות על

פרופ' מיכל פלדמן אמרה בשבוע שעבר משפט שגרם לי לעצור את הנשימה: "אני עומדת כאן קודם כל כאמא... ושואלת את עצמה שאלה פשוטה וכואבת: באיזו מדינה הילדים שלי יגדלו?". בחדר הטיפולים שלי, השאלה הזו היא כבר מזמן לא תיאורטית. היא נוכחת בבכי של הורים שרואים את הילדים שלהם ניגשים לבגרות באזרחות בזמן שהרשויות מתערערות, ובחרדה של מדעניות שרואות איך ה"דשן" הכי חשוב של הנפש - החופש המחשבתי - מתחיל להתייבש. מה קורה לילדים שלנו כשהמרחב מצטמצם? בפסיכואנליזה, אנחנו יודעים שצמיחה זקוקה ל"מרחב פוטנ

לפני כמה ימים ישב אצלי מטופל בקליניקה. הוא שתק זמן רב, ואז אמר משפט ששמעתי בווריאציות שונות עשרות פעמים לאחרונה: "אני מרגיש דפוק שאני בכלל בוכה על הבעיות שלי. הרי בחוץ אנשים איבדו הכל..." בפסיכואנליזה, למצב הזה יש שם שקט ואכזרי: ביטול עצמי בשירות הקולקטיב. אנחנו חיים במציאות שבה הכאב הפך לתחרות סמויה. המוח שלנו מייצר "טבלת אקסל של סבל", וכל עוד אנחנו לא בראש הרשימה – אנחנו גוזרים על עצמנו אלם. אנחנו קוראים לזה חוסן, אבל האמת היא שזהו פיצול נפשי מסוכן. למה זה "מכבה" אותנו? כשא

זה קרה. החייל האחרון חזר הביתה. המלחמה הסתיימה. לרגע אחד נשמנו עמוק ובכינו, אבל בתוך השקט של "היום שאחרי" מתחיל רעש מסוג חדש: רעש של בחירות, של הפיכה משטרית ושל ניסיון נואש להנדס לנו את הזיכרון. אני פוגשת את זה בקליניקה ובתוכי: עייפות רגשית. עייפות שהופכת אותנו לטרף קל למניפולציות. דווקא עכשיו, כשצריך להסתכל למציאות בלבן של העין, דוחפים לנו מקלות בגלגלים של המחשבה. הכלי הכי פופולרי בערכת הכלים של מהנדסי התודעה נקרא "וואטאבאוטיזם" (יעני: "רגע, ומה איתם?!"). זו שיטה פחדנית שנוע

יום ראשון. קבעת עם עצמך שהשבוע את מתחילה את הפרויקט הזה שדחית, או שאת סוף סוף יוצאת להליכה, או שאת פשוט הולכת לישון בשעה סבירה. והנה, כאילו מישהו אחר השתלט עלייך - את מוצאת את עצמך מול נטפליקס ב-2 בלילה או "נשאבת" לסידורים לא דחופים. בטיפול אנחנו קוראים לזה התנגדות, וזה אחד המנגנונים הכי מרתקים (ומתסכלים) של הנפש. למה שנרצה לחבל לעצמנו? זה נשמע לא הגיוני. אבל האמת היא שהנפש שלנו היא שמרנית מושבעת. מבחינתה, המצב הקיים - גם אם הוא רע, מעייף או לא מספק - הוא מצב "בטוח" כי הוא מו

לפני כמה ימים הגיעה אליי לקליניקה מטופלת, נקרא לה דנה. דנה היא אישה מצליחה, מתפקדת, "לביאה" במונחים של המציאות הישראלית. היא נכנסה, התיישבה, וסיפרה לי בפירוט על השבוע העמוס שלה: העבודה, הילדים, העזרה להורים, אפילו הריצה בבוקר. "אני בסדר גמור", היא אמרה, אבל המבט שלה היה כבוי. "הבעיה היא שכל פעם שיש לי רגע של שקט, למשל כשאני מחכה ברמזור או כשהבית נרדם, אני מרגישה ריקנות איומה. כאילו אני בתוך סרט שמישהו אחר מביים. אני חיה, אבל אני לא שם". השגרה כ"פעולה" (Acting Out) בפסיכואנליז

מכירים את התחושה הזו, שבאמצע יום עמוס משהו פתאום "לוחץ" לנו על פצע ישן? שוב מצאנו את עצמנו מול אותו טיפוס של בן זוג, שוב שתקנו כשמישהו חצה לנו גבול, שוב לקחנו על עצמנו יותר מדי - כאילו יש שם כוח סמוי שמושך אותנו לחזור על אותה טעות, בדיוק באותו מקום. בטיפול פסיכואנליטי אנחנו קוראים לזה "חזרה כפייתית". זה מושג שנשמע טכני, אבל מאחוריו מסתתרת דרמה אנושית עדינה מאוד: הנפש שלנו לא מחפשת להכאיב לעצמה. היא פשוט מחפשת בית. לפעמים הבית הזה היה מקום שבו היינו צריכים להתאמץ כדי שיאהבו או

אני פוגשת אותם בקליניקה שוב ושוב - את הנשמות שמספרות לי סיפור. לא סיפור חדש, אלא סיפור שכבר חוו פעמים רבות מדי: מערכות יחסים שחוזרות על אותו הכאב, תחושת תקיעות שלא מרפה, ביקורת פנימית קשה שמשתקת אותם שוב ושוב, או התחושה המוכרת ש"אני תמיד נופל/ת לאותה מלכודת". זה מרגיש לפעמים כמו סרט שאתם מככבים בו, אבל אתם לא הבמאים. האמת היא - אתם לא לבד, וזה לא מקרה. בתוך כל אחד מאיתנו פועלים "תסריטים" עמוקים, בלתי מודעים, שנכתבו אי שם בעברנו. אלו צללים של חוויות וקשרים ראשוניים, שלמדו אותנ

החיים, במיוחד בשנים האחרונות, מציבים בפנינו אתגרים עצומים. תחושות של בדידות, לחץ, חרדה, עצב, וגם דיכאון, הפכו נפוצות מתמיד. פעמים רבות אנחנו מנסים "להתמודד לבד", "להיות חזקים", או "לא להכביד". אבל מה קורה כשה"לבד" הזה הופך למשא כבד מנשוא? כשהדברים מתחילים לשתק, לשבש את השגרה, ולפגוע ביכולת שלנו ליהנות, לתפקד ולישון? הזנחה של מצוקה נפשית היא כמו הזנחה של כאב פיזי - היא רק תחמיר. טיפול נפשי הוא לא מותרות, אלא השקעה מכרעת בבריאות שלכם וביכולת שלכם לחיות חיים מלאים ומספקים. זה מר