למה אנחנו נותנים להם לגנוב לנו את הריכוז בדיוק עכשיו?

זה קרה. החייל האחרון חזר הביתה. המלחמה הסתיימה. לרגע אחד נשמנו עמוק ובכינו, אבל בתוך השקט של "היום שאחרי" מתחיל רעש מסוג חדש: רעש של בחירות, של הפיכה משטרית ושל ניסיון נואש להנדס לנו את הזיכרון.

אני פוגשת את זה בקליניקה ובתוכי: עייפות רגשית. עייפות שהופכת אותנו לטרף קל למניפולציות. דווקא עכשיו, כשצריך להסתכל למציאות בלבן של העין, דוחפים לנו מקלות בגלגלים של המחשבה.

הכלי הכי פופולרי בערכת הכלים של מהנדסי התודעה נקרא "וואטאבאוטיזם" (יעני: "רגע, ומה איתם?!"). זו שיטה פחדנית שנועדה להסיט לנו את המבט. שואלים על מחדל? עונים לכם על 73'. מדברים על דמוקרטיה? שואלים למה שתקתם בפינוי ההוא.

מה קורה לנו שם פסיכולוגית? המוח שלנו, שרק רוצה שקט, נופל למלכודת. המניפולציה הזו לא באה לענות לכם - היא באה להשתיק אתכם. היא מייצרת ייאוש וסימטריה שקרית שגורמת לנו להרגיש ששום דבר לא חשוב. זה ה"סירוס" של המחשבה הביקורתית.

איך מנטרלים את זה? הפעם אנחנו לא מסיטים את המבט ולא נכנסים למגננה. פשוט אומרים את הנוסחה הזו: "יכול להיות שמה שאתה אומר חשוב, נדבר עליו אחר כך. אבל כרגע - אנחנו מדברים על כאן ועכשיו. על האחריות של היום. אל תסיט את הדיון."

זה נשמע פשוט, אבל זה מעשה של גבורה אזרחית. זה להגיד: "אני אזרחית. אני לא מוותרת על המבט שלי. אתם לא תגידו לי על מה להסתכל".

המלחמה בחוץ נגמרה, המלחמה על השפיות שלנו רק מתחילה. בואו נגיע אליה עם עיניים פקוחות. הפעם, אנחנו לא זזים מהשאלה המקורית.

שתפו את הפוסט הזה עם מישהו שמרגיש שהרעש בחוץ מנסה להשתיק לו את המחשבה. שנזכור כולנו לא להסיט את המבט.

שבוע של פיכחון ותקווה,

מלודי