מכירים את זה שאתם קמים בבוקר "בטוב", הכל רגוע - ואז עובר לידכם בן הזוג או אחד הילדים, ופתאום משהו בכם נהיה קצר? פתאום הטון עולה, הדופק מטפס, ואתם בטוחים שזה אתם. שאתם לחוצים, שאתם חסרי סבלנות. אז זהו, שלפעמים זה בכלל לא שלכם. בטיפול קוראים לזה "הזדהות השלכתית". שם מפוצץ ליכולת המופלאה והנוראית של האנשים הקרובים לנו "לאחסן" אצלנו את המועקות שלהם. אבל האמת היא שזה עמוק הרבה יותר מסתם "אחסון". קחו למשל זוג שבו היא חיה בחרדה עמוקה, והוא? הוא מפגין רוגע כמעט אטום. קל לחשוב שהיא הב

מי שחושב שהוא בחר את בן הזוג שלו בגלל החיוך, הכריזמה או תחומי העניין המשותפים, כנראה עוד לא פגש את הלא-מודע שלו בשיאה של מריבה ביום שלישי בערב. בפסיכואנליזה אנחנו מדברים על "בחירת אובייקט", אבל האמת היא שזו לא רק בחירה - זה גיוס. אנחנו מגייסים לחיינו את האנשים שיודעים, בדיוק כירורגי, ללחוץ על הכפתורים שהכי זקוקים ללחיצה. אותן נקודות עיוורות מהעבר, הדרמות שלא נפתרו מול דמויות הסמכות הראשונות שלנו, הפצעים שחשבנו שכיסינו בעטיפה מלוטשת ובקריירה מרשימה. זוגיות היא לא "מנוחה ונחלה"

בואו נדבר על בגידות ב-2026, בלי התייפייפות. יותר ויותר זוגות שמגיעים אלי לקליניקה מגלים שהבגידה לא התחילה בגלל "אדם אחר" מושך יותר, אלא בגלל שהבית הפך להיות אנדרטה חיה לשנים הכי קשות שעברנו. בן הזוג שלנו הוא האדם שראה אותנו בחרדות, בממ"ד, מול החדשות, בוויכוחים הפוליטיים המתישים. הוא הפך להיות המראה של כל מה ששחוק וכואב בנו. הבגידה היום היא לא מרד בבן הזוג - היא מרד במציאות. אנשים בוגדים כדי להרגיש, ולו לשעה אחת, שהם לא "ההורים המודאגים" או "האזרחים המתוסכלים". הם מחפשים אצל ה

בואו נדבר על הרגע הזה בסוף השבוע. הבית סוף סוף נרגע, השבת כבר כאן, ואת שוכבת ערה במיטה. הראש שלך רץ בין הכותרות של המהדורה לבין רשימת המטלות של מחר, ולצידך - הוא ישן. נושם עמוק, רגוע, מנותק. ובמקום להרגיש הקלה שהוא נח, את מרגישה זעם. זעם טהור, שקט וחריף. אנחנו אמנם ממעטים לדבר על זה בפרהסיה, אבל בתוך הקליניקה זה נוכח מאוד: הקנאה בתוך הזוגיות. לא הקנאה המפורסמת ב"מישהי אחרת", אלא הקנאה ביכולת של בן הזוג לשמור על עצמו. הקנאה בשקט שלו בזמן שאת בסערה. בישראל של 2026, כשהמשאבים הנ

קורה לכם שאתם חוזרים הביתה אחרי יום של חדשות קשות, מתח פוליטי ותחושה שהמדינה בוערת, ומוצאים את עצמכם מתפוצצים על בן הזוג בגלל הערה קטנה? השאלה שמהדהדת אחר כך היא תמיד: למה עשיתי את זה? למה דווקא הוא? מבחינה פסיכואנליטית, התשובה היא פרדוקסלית ומדהימה: אנחנו פורקים על מי שאנחנו הכי אוהבים, כי הוא היחיד שאנחנו סומכים עליו שיישאר שם. 1. הבית כ"מיכל" (Container) העולם בחוץ כרגע הוא מקום ללא "החזקה". אין תחושת ביטחון, אין סדר, אין מי שיכיל את החרדה שלנו. כשאנחנו נכנסים הביתה, אנחנו

בזמן האחרון אני שמה לב ליותר ויותר זוגות שמרגישים שהם רבים על "כלום", אבל מתחת לפני השטח רוחשת לבה של חוסר אונים מהמציאות בחוץ. האם זה באמת הויכוח על שטיפת הכלים, או שזה הניסיון הנואש שלנו לשלוט במשהו, כשהכל מסביב מרגיש מתפרק? ביום חמישי אפרסם כאן פוסט על הקשר הסמוי שבין המצב המדיני-פוליטי לבין הדינמיקה בתוך הבית, ואיך הפסיכואנליזה עוזרת לנו להבין למה אנחנו פורקים את החרדה הלאומית דווקא על האדם שאנחנו הכי אוהבים. נתראה בחמישי

יש רגע כזה בתוך זוגיות, שבו הוויכוח על "מי שטף כלים" או "למה שוב שכחת" הוא בכלל לא הסיפור. זה הרגע שבו אתם מסתכלים אחד על השנייה ומרגישים קילומטרים של מרחק, למרות שאתם יושבים על אותה ספה. כמטפלת, אני רואה את הרגע הזה שוב ושוב. הוא כואב, הוא מבהיל, והוא בדרך כלל הסימן לכך שנלכדתם בתוך "ריקוד הניתוק". מה באמת קורה שם מתחת לפני השטח? במבט ה-EFCT (טיפול ממוקד רגש): אנחנו לא רבים בגלל חוסר הסכמה, אנחנו רבים כי המערכת המוחית שלנו מזהה איום על הקשר. כשאחד מכם "תוקף" או מבקר, זו לא ר

זוגות רבים שמגיעים לקליניקה מתארים את השיעמום כמעין "מוות קליני" של הרגש. הם מחפשים ריגושים חיצוניים כדי להחיות את המערכת, אבל מבט פסיכואנליטי מגלה לעיתים קרובות אמת אחרת, מורכבת בהרבה: השיעמום הוא לא היעדר של רגש, הוא הגנה מפני רגש עודף. בטיפול דינמי, אנחנו לא שואלים "איך להפיג את השיעמום", אלא מה השיעמום הזה משרת? לעיתים קרובות, ה"שיעמום" פועל כמסך עשן שנועד להגן עלינו מפני החרדה הכרוכה במפגש נפשי חשוף. להיפגש באמת עם האחר - על הפגיעות שלו, על התסכולים שהוא מעורר בנו, ועל ה

האהבה הרומנטית מבטיחה לנו שלמות, איחוד נצחי, את התחושה ש"מצאנו את החצי השני". כולנו מכירים את ההתחלה, את הקסם הראשוני שבו השני הוא השתקפות של כל מה שחסר לנו. אבל מה קורה כשהקסם מתפוגג, כשפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול בן/בת הזוג, ומרגישים - לבד? בקליניקה, אני רואה זוגות רבים שמגיעים עם כאב עמוק: "אנחנו אוהבים, אבל משהו חסר", "אנחנו רבים בלי סוף, אבל על מה בעצם?", "אני מרגיש/ה שאנחנו זרים, למרות שאנחנו חיים יחד". הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שבן/בת הזוג שלנו הוא לא רק אדם

מתווכחים על כל דבר קטן ומרגישים שאתם פשוט לא מצליחים לתמוך אחד בשניה כמו שהייתם רוצים? בואו למצוא מחדש עוגן זוגי בתוך הסערה הישראלית. ה-7 באוקטובר טלטל את כולנו, ויצר סדקים עמוקים לא רק בחברה, אלא גם בתוך מערכות היחסים האינטימיות ביותר לנו. זוגות רבים מוצאים את עצמם מול תחושות של חוסר אונים, כעס, חרדה והתפרקות - הן אישית והן בתוך הקשר. הפצע הלאומי הדהד וזלג לתוך הבית, חשף פערים והעצים קשיים ישנים. דווקא עכשיו, יש חשיבות עליונה לעצור ולהתבונן. להביט בדינמיקות הלא מודעות שמפעיל