האם השיעמום הזוגי שלכם הוא בעצם "מגן" מפני אינטימיות?

זוגות רבים שמגיעים לקליניקה מתארים את השיעמום כמעין "מוות קליני" של הרגש. הם מחפשים ריגושים חיצוניים כדי להחיות את המערכת, אבל מבט פסיכואנליטי מגלה לעיתים קרובות אמת אחרת, מורכבת בהרבה: השיעמום הוא לא היעדר של רגש, הוא הגנה מפני רגש עודף.

בטיפול דינמי, אנחנו לא שואלים "איך להפיג את השיעמום", אלא מה השיעמום הזה משרת?

לעיתים קרובות, ה"שיעמום" פועל כמסך עשן שנועד להגן עלינו מפני החרדה הכרוכה במפגש נפשי חשוף. להיפגש באמת עם האחר - על הפגיעות שלו, על התסכולים שהוא מעורר בנו, ועל החלקים הלא מעובדים בתוכנו שהוא משקף לנו - זהו אירוע מטלטל. הרבה יותר "בטוח" ומווסת להשתעמם יחד מאשר להסתכן במגע כואב, סוער או תובעני מדי.

השיעמום כביטוי של "צמצום העצמי" בימי משבר כשאנחנו עדים להתפרקות חברתית ולשינויים מטרידים מסביבנו, הנפש שלנו מתגייסת להישרדות. במצב כזה, אנחנו עלולים לבצע "צמצום רגשי" לא מודע. אנחנו מפסיקים להשקיע בייצוג הפנימי של בן הזוג בתוכנו; הוא הופך לדמות שטוחה, פונקציונלית וחסרת חיות. אנחנו לא משתעממים ממנו - אנחנו משתעממים מהגרסה המצומצמת של עצמנו בתוך הקשר.

איך עוברים מקיפאון לתנועה נפשית? זה לא קורה דרך דייט חדש או שינוי טכני, אלא דרך הסכמה לפירוק ההגנות:

זיהוי התוקפנות החבויה: לעיתים קרובות, שיעמום הוא "תוקפנות מנומסת". במקום לכעוס, לתבוע את מקומנו או להתעמת עם האכזבה, אנחנו פשוט "נרדמים". הכרה בכעס או באכזבה היא הצעד הראשון להחזרת החיות למרחב הזוגי.

החזרת ה"סובייקטיביות": להיזכר שבן הזוג שלצידי הוא סובייקט נפרד, עולם ומלואו שאינו שייך לי ושאיני מכירה עד הסוף. השיעמום מתפוגג ברגע שאנחנו מפסיקים להניח שאנחנו יודעים מראש מה השני יגיד או ירגיש.

הסכמה לחרדה: אינטימיות אמיתית אינה רק רוגע; היא כרוכה בחרדה מהיבלעות או מנטישה. כשאנחנו מוכנים לגעת במקומות האלו, הריק הנפשי מתמלא ברגש חי, גם אם הוא מאתגר.

העבודה בקליניקה היא לא "לתקן את השיעמום", אלא להבין מה הוא מנסה להסתיר.

אם אתם מרגישים שהקשר שלכם הפך למבצר של שקט שסוגר עליכם, אני מזמינה אתכם למרחב שבו אפשר להתחיל לדבר את מה שמעבר למילים המשעממות. להעז להביט לתוך הריק, ולגלות שם מחדש את עצמכם ואת השותפות שלכם.