אנחנו חיים בעידן שבו "פוליאמוריה" ו"יחסים פתוחים" משווקים לנו כשיא הליברליות, החופש וההתפתחות האישית. אבל בחדר הטיפולים, כשאנחנו מקלפים את השכבות של המילים היפות, עולה לפעמים שאלה אחרת, פחות "חופשית" ויותר הישרדותית: האם ריבוי פרטנרים הוא באמת שפע רגשי, או שהוא דרך מתוחכמת להבטיח שאף פעם לא ניפגע באמת? בואו נדבר על מונוגמיה. מונוגמיה היא עסק מפחיד. היא דורשת מאיתנו לשים את כל הביצים הרגשיות שלנו בסל אחד. זה אומר שאם הסל הזה נופל - הכל נשבר. התלות הזו באדם אחד, הידיעה שהוא המח

הציטוט הפרדוקסלי הזה של לאקאן הוא אולי ההגדרה הכי פחות "רומנטית" שיש לאהבה, אבל היא כנראה הכי קרובה לאמת. לרגל יום האהבה, רובנו עסוקים בחיפוש אחר ה"ביחד" המושלם, זה שמבטל את הבדידות. אבל הפסיכואנליזה מלמדת אותנו דבר הפוך ומטלטל: אהבה אמיתית מתחילה בדיוק בנקודה שבה אנחנו מוותרים על הניסיון להבין את האחר. אנחנו נוטים להתאהב ב"דימוי". במישהו שמשלים את החסר שבנו, שתואם את הפנטזיה שלנו, או גרוע מכך - במישהו שמשמש לנו כמראה שמחזירה לנו בבואה של גרסה של עצמנו שאנחנו אוהבים. אבל זו ל

בואו נדבר על בגידות ב-2026, בלי התייפייפות. יותר ויותר זוגות שמגיעים אלי לקליניקה מגלים שהבגידה לא התחילה בגלל "אדם אחר" מושך יותר, אלא בגלל שהבית הפך להיות אנדרטה חיה לשנים הכי קשות שעברנו. בן הזוג שלנו הוא האדם שראה אותנו בחרדות, בממ"ד, מול החדשות, בוויכוחים הפוליטיים המתישים. הוא הפך להיות המראה של כל מה ששחוק וכואב בנו. הבגידה היום היא לא מרד בבן הזוג - היא מרד במציאות. אנשים בוגדים כדי להרגיש, ולו לשעה אחת, שהם לא "ההורים המודאגים" או "האזרחים המתוסכלים". הם מחפשים אצל ה

בואו נדבר על הרגע הזה בסוף השבוע. הבית סוף סוף נרגע, השבת כבר כאן, ואת שוכבת ערה במיטה. הראש שלך רץ בין הכותרות של המהדורה לבין רשימת המטלות של מחר, ולצידך - הוא ישן. נושם עמוק, רגוע, מנותק. ובמקום להרגיש הקלה שהוא נח, את מרגישה זעם. זעם טהור, שקט וחריף. אנחנו אמנם ממעטים לדבר על זה בפרהסיה, אבל בתוך הקליניקה זה נוכח מאוד: הקנאה בתוך הזוגיות. לא הקנאה המפורסמת ב"מישהי אחרת", אלא הקנאה ביכולת של בן הזוג לשמור על עצמו. הקנאה בשקט שלו בזמן שאת בסערה. בישראל של 2026, כשהמשאבים הנ

בזמן האחרון אני שמה לב ליותר ויותר זוגות שמרגישים שהם רבים על "כלום", אבל מתחת לפני השטח רוחשת לבה של חוסר אונים מהמציאות בחוץ. האם זה באמת הויכוח על שטיפת הכלים, או שזה הניסיון הנואש שלנו לשלוט במשהו, כשהכל מסביב מרגיש מתפרק? ביום חמישי אפרסם כאן פוסט על הקשר הסמוי שבין המצב המדיני-פוליטי לבין הדינמיקה בתוך הבית, ואיך הפסיכואנליזה עוזרת לנו להבין למה אנחנו פורקים את החרדה הלאומית דווקא על האדם שאנחנו הכי אוהבים. נתראה בחמישי

זה קורה כשאתם יושבים מול מישהו בדייט, או בתוך קשר קיים, ויודעים עמוק בפנים שזה לא זה. שזה לא מספיק. אבל אתם נשארים. אתם נשארים כי אתם "רואים" מי הוא יכול להיות. כי אם הוא רק היה קצת יותר פנוי רגשית, או קצת פחות עסוק בקריירה שלו, או אם היא רק הייתה מצליחה להשתחרר מהעבר - זה היה מושלם. אתם מוצאים את עצמכם משקיעים בגרסה העתידית והמשופרת של האדם שיושב מולכם, במקום לפגוש את מי שהוא באמת, כאן ועכשיו. למה הלב שלנו נצמד לפנטזיה? בפסיכואנליזה, ההיקשרות לפוטנציאל היא מנגנון הגנה מתוחכם

יש רגע כזה בתוך זוגיות, שבו הוויכוח על "מי שטף כלים" או "למה שוב שכחת" הוא בכלל לא הסיפור. זה הרגע שבו אתם מסתכלים אחד על השנייה ומרגישים קילומטרים של מרחק, למרות שאתם יושבים על אותה ספה. כמטפלת, אני רואה את הרגע הזה שוב ושוב. הוא כואב, הוא מבהיל, והוא בדרך כלל הסימן לכך שנלכדתם בתוך "ריקוד הניתוק". מה באמת קורה שם מתחת לפני השטח? במבט ה-EFCT (טיפול ממוקד רגש): אנחנו לא רבים בגלל חוסר הסכמה, אנחנו רבים כי המערכת המוחית שלנו מזהה איום על הקשר. כשאחד מכם "תוקף" או מבקר, זו לא ר

האהבה הרומנטית מבטיחה לנו שלמות, איחוד נצחי, את התחושה ש"מצאנו את החצי השני". כולנו מכירים את ההתחלה, את הקסם הראשוני שבו השני הוא השתקפות של כל מה שחסר לנו. אבל מה קורה כשהקסם מתפוגג, כשפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול בן/בת הזוג, ומרגישים - לבד? בקליניקה, אני רואה זוגות רבים שמגיעים עם כאב עמוק: "אנחנו אוהבים, אבל משהו חסר", "אנחנו רבים בלי סוף, אבל על מה בעצם?", "אני מרגיש/ה שאנחנו זרים, למרות שאנחנו חיים יחד". הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שבן/בת הזוג שלנו הוא לא רק אדם