לאהוב פירושו לתת משהו שאין לך, למישהו שלא רוצה אותו.

הציטוט הפרדוקסלי הזה של לאקאן הוא אולי ההגדרה הכי פחות "רומנטית" שיש לאהבה, אבל היא כנראה הכי קרובה לאמת.

לרגל יום האהבה, רובנו עסוקים בחיפוש אחר ה"ביחד" המושלם, זה שמבטל את הבדידות. אבל הפסיכואנליזה מלמדת אותנו דבר הפוך ומטלטל: אהבה אמיתית מתחילה בדיוק בנקודה שבה אנחנו מוותרים על הניסיון להבין את האחר.

אנחנו נוטים להתאהב ב"דימוי". במישהו שמשלים את החסר שבנו, שתואם את הפנטזיה שלנו, או גרוע מכך - במישהו שמשמש לנו כמראה שמחזירה לנו בבואה של גרסה של עצמנו שאנחנו אוהבים. אבל זו לא אהבת האחר, זו אהבה עצמית במסווה.

הקושי האמיתי מתחיל כשהאחר מתעקש להיות "אחר". כשמתגלה הסדק בייצוג המושלם. כשהפרטנר שלנו עושה משהו שלא מסתדר עם ה"תדמית" שבנינו לנו בראש, כשהוא חושף חלקים פחות אסתטיים, או כשהוא פשוט נותר זר לנו.

בדיוק שם, בתוך ה"זרות" הזו, נמצא המבחן. האם אני מסוגלת לאהוב את מה שאני לא מבינה בך? האם אני יכולה לשאת את העובדה שאתה תעלומה, ולא פרויקט לניהול או אובייקט לאישור עצמי?

לאהוב באמת זה לתת את החוסר שלנו, את הפגיעות שלנו, ולקבל את האחר בתוך החוסר שלו. לא כמי ש"משלים" אותנו, אלא כמי שצעד איתנו בתוך חוסר השלמות.

הטיפ המקצועי שלי ליום האהבה הזה: במקום לנסות "לתקן" את הקשר או להבין את בן הזוג "עד הסוף", נסו רגע להתבונן בזרות שלו. ביופי שנמצא בדיוק בנקודות שבהן הוא לא דומה לכם ולא משרת את הצרכים שלכם.

כי בסוף, האהבה הכי עמוקה היא לא זו שמחברת שניים לאחד, אלא זו שמאפשרת לשניים להישאר נפרדים, זרים, ועדיין - קרובים לאין שיעור.

מתי בפעם האחרונה הצלחתם לאהוב בפרטנר שלכם משהו שאתם ממש לא מבינים בו?