מעבדת השחזור או למה בחרתי דווקא בו כדי להשתגע?

מי שחושב שהוא בחר את בן הזוג שלו בגלל החיוך, הכריזמה או תחומי העניין המשותפים, כנראה עוד לא פגש את הלא-מודע שלו בשיאה של מריבה ביום שלישי בערב.

בפסיכואנליזה אנחנו מדברים על "בחירת אובייקט", אבל האמת היא שזו לא רק בחירה - זה גיוס. אנחנו מגייסים לחיינו את האנשים שיודעים, בדיוק כירורגי, ללחוץ על הכפתורים שהכי זקוקים ללחיצה. אותן נקודות עיוורות מהעבר, הדרמות שלא נפתרו מול דמויות הסמכות הראשונות שלנו, הפצעים שחשבנו שכיסינו בעטיפה מלוטשת ובקריירה מרשימה.

זוגיות היא לא "מנוחה ונחלה". היא מעבדת שחזור.

בכל פעם שאנחנו מרגישים שבן הזוג "חודר לנו למרחב", "מקטין אותנו" או "לא רואה אותנו" - כדאי לעצור רגע ולשאול: את מי אני פוגשת פה עכשיו? האם זה באמת הוא, או שזהו השחזור של הדרמה ההיא, הישנה, ששלחתי לו הזמנה רשמית להשתתף בה מבלי שידע?

הפרדוקס המרתק הוא שאנחנו עושים את זה מתוך דחף לריפוי. אנחנו משחזרים את הפגיעה בתקווה שהפעם, בתוך ה"מיכל" הזוגי הנוכחי, הסוף יהיה אחר. הפעם נצליח להישמע, הפעם לא נצטרך להצטמצם, הפעם האחר יישאר איתנו גם כשנחשוף את חוסר הניסיון או את הפגיעות שלנו.

אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בלופ של עכירות או מתח, נסו להסתכל על בן הזוג לא כאויב, אלא כפרטנר למעבדה. האהבה היא לא למצוא מישהו שמשלים אותך, אלא מישהו שמוכן להחזיק איתך את המבחנה המבעבעת הזו, ולא להיבהל כשהיא מתפוצצת מדי פעם.

בסוף, הריפוי לא נמצא בזה שנפסיק לשחזר, אלא בזה שנתחיל להבין מה אנחנו מנסים לתקן.