המקום הכי בטוח הוא גם הכי מסוכן: למה החרדה מהמדינה מתפרקת דווקא עליו?

קורה לכם שאתם חוזרים הביתה אחרי יום של חדשות קשות, מתח פוליטי ותחושה שהמדינה בוערת, ומוצאים את עצמכם מתפוצצים על בן הזוג בגלל הערה קטנה?

השאלה שמהדהדת אחר כך היא תמיד: למה עשיתי את זה? למה דווקא הוא?

מבחינה פסיכואנליטית, התשובה היא פרדוקסלית ומדהימה: אנחנו פורקים על מי שאנחנו הכי אוהבים, כי הוא היחיד שאנחנו סומכים עליו שיישאר שם.

1. הבית כ"מיכל" (Container)

העולם בחוץ כרגע הוא מקום ללא "החזקה". אין תחושת ביטחון, אין סדר, אין מי שיכיל את החרדה שלנו. כשאנחנו נכנסים הביתה, אנחנו מחפשים באופן לא מודע מישהו שישמש כ"מיכל" לכל המתח שספגנו בחוץ. אנחנו "מקיאים" את המועקה לתוך הזוגיות, כי הנפש שלנו מאמינה שהקשר חזק מספיק כדי לשרוד את זה.

2. אשליית השליטה (The Illusion of Power)

מול המערכות הגדולות - אנחנו חסרי אונים. אבל בתוך הבית, יש לנו "כוח". לצעוק על בן הזוג ש"שוב שכח את האור דולק" נותן לנפש אשליה רגעית של שליטה במציאות. זה ניסיון נואש להחזיר לעצמנו את הקול במקום שבו באמת מקשיבים לנו.

3. ה"אחר" כחלק מעצמי

בזוגיות קרובה, הגבולות לפעמים מטשטשים. אנחנו מתייחסים לבן הזוג כאל שלוחה של עצמנו. וכמו שאנחנו כועסים על עצמנו כשאנחנו חרדים, אנחנו משליכים את הכעס הזה על "החלק השני שלנו".

אז מה עושים? ההבנה שזה לא ריב על הכלים, אלא קריאה לעזרה מול עולם שמרגיש מתפרק, היא המפתח. בפעם הבאה שאתם מרגישים את המתח עולה, נסו לעצור רגע ולשאול:

"על מי אני באמת כועס/ת עכשיו? על בן הזוג שלי, או על זה שאין לי מקום בטוח בעולם הזה?"

לפעמים, המשא שאנחנו סוחבים מהחוץ כבד מכדי שנוכל להחזיק אותו רק שנינו. אם אתם מרגישים שהזוגיות שלכם הפכה מהמקום שבו נחים - למקום שבו נלחמים, אני מזמינה אתכם ליצור עבורכם 'מרחב נחיתה' בטוח. מקום שבו נוכל להבין יחד מה שייך לכם, ומה פשוט פלש אליכם מהחדשות.

בואו נחזיר לבית שלכם את השקט שמגיע לו.