באיזו מדינה הילדים שלנו יגדלו? על החרדה שהופכת לתקווה

פרופ' מיכל פלדמן אמרה בשבוע שעבר משפט שגרם לי לעצור את הנשימה: "אני עומדת כאן קודם כל כאמא... ושואלת את עצמה שאלה פשוטה וכואבת: באיזו מדינה הילדים שלי יגדלו?".

בחדר הטיפולים שלי, השאלה הזו היא כבר מזמן לא תיאורטית. היא נוכחת בבכי של הורים שרואים את הילדים שלהם ניגשים לבגרות באזרחות בזמן שהרשויות מתערערות, ובחרדה של מדעניות שרואות איך ה"דשן" הכי חשוב של הנפש - החופש המחשבתי - מתחיל להתייבש.

מה קורה לילדים שלנו כשהמרחב מצטמצם? בפסיכואנליזה, אנחנו יודעים שצמיחה זקוקה ל"מרחב פוטנציאלי" - מקום שבו מותר לשאול שאלות ולהיות סקרנים ללא פחד. כשהסביבה הופכת למאיימת, הנפש עוברת מכיווץ של הישרדות למצב של חוסר חיות. אבל דווקא כאן, ההיסטוריה והנפש מלמדות אותנו שיעור חצוף באופטימיות שלו: המפלה היא אף פעם לא סוף הסיפור; היא רגע של חריש עמוק שקודם לזריעה חדשה.

צמיחה מתוך השברים ההיסטוריה מלמדת שרגעי השפל החשוכים ביותר היו תמיד הקטליזטור לזינוקים הכי גדולים קדימה. אחרי תקופות של צמצום, תמיד הגיע גל של נאורות וחופש שאי אפשר היה לדמיין קודם. בטיפול אנחנו קוראים לזה "צמיחה פוסט-טראומטית" - היא לא קורית למרות השבר, אלא בגללו.

המשימה שלנו היום היא לא רק להצטיין, אלא לשמור על ה"אקלים" שמאפשר לילדים שלנו לגדול זקופים. תקווה אמיתית היא לא הכחשה; היא היכולת להביט בחורבן ולהאמין שזהו מצב זמני. הזיק בעיניים שפרופ' פלדמן דיברה עליו חזק יותר מכל חוק - הוא המנוע של ההיסטוריה והוא מה שיבנה כאן משהו ראוי לילדים שלנו באמת.

הימים הטובים לא רק יבואו בהכרח - הם נזרעים עכשיו בתוך המחויבות שלנו לאמת, לשוויון ולחמלה. אנחנו נספר לילדים שלנו שהיינו שם כשהישן התפרק, והיינו שם כשבנינו עבורם עתיד של חסד.

אם קשה לכם להחזיק את התקווה הזו לבד מול החדשות, בואו נמצא אותה יחד.