הטרגדיה של ה"יחסית": למה אנחנו אוסרים על עצמנו להרגיש?

לפני כמה ימים ישב אצלי מטופל בקליניקה. הוא שתק זמן רב, ואז אמר משפט ששמעתי בווריאציות שונות עשרות פעמים לאחרונה: "אני מרגיש דפוק שאני בכלל בוכה על הבעיות שלי. הרי בחוץ אנשים איבדו הכל..."

בפסיכואנליזה, למצב הזה יש שם שקט ואכזרי: ביטול עצמי בשירות הקולקטיב.

אנחנו חיים במציאות שבה הכאב הפך לתחרות סמויה. המוח שלנו מייצר "טבלת אקסל של סבל", וכל עוד אנחנו לא בראש הרשימה – אנחנו גוזרים על עצמנו אלם. אנחנו קוראים לזה חוסן, אבל האמת היא שזהו פיצול נפשי מסוכן.

למה זה "מכבה" אותנו? כשאתה אומר לעצמך "המצוקה שלי לא נחשבת כי לאחרים רע יותר", אתה לא באמת הופך לחזק יותר – אתה פשוט הופך לפחות נוכח בחיים של עצמך.

הנפש לא עובדת עם סטטיסטיקה. החרדה מהעתיד, הכאב על הילדות שלא הייתה לך, או הריקנות שאת פוגשת בבוקר – הם לא "פחותים" בגלל החדשות. הם המציאות היחידה שיש לך.

להחזיר לעצמנו את הזכות לסיפור האישי: בטיפול, המטרה היא לתת תוקף (Validation). הכאב שלך הוא לא יחסי. הוא מוחלט. והוא ראוי למקום ולדמעות שלך.

דווקא בעולם שמתפרק בחוץ, המשימה הכי חשובה שלנו היא לשמור על ה"עצמי" שלנו חי.

מרגישים שאיבדתם את הקול שלכם בתוך הרעש? אני כאן להקשיב.