למה אני מחבלת לעצמי? (על הרגל שתקועה על הברקס)

יום ראשון. קבעת עם עצמך שהשבוע את מתחילה את הפרויקט הזה שדחית, או שאת סוף סוף יוצאת להליכה, או שאת פשוט הולכת לישון בשעה סבירה. והנה, כאילו מישהו אחר השתלט עלייך - את מוצאת את עצמך מול נטפליקס ב-2 בלילה או "נשאבת" לסידורים לא דחופים.

בטיפול אנחנו קוראים לזה התנגדות, וזה אחד המנגנונים הכי מרתקים (ומתסכלים) של הנפש.

למה שנרצה לחבל לעצמנו? זה נשמע לא הגיוני. אבל האמת היא שהנפש שלנו היא שמרנית מושבעת. מבחינתה, המצב הקיים - גם אם הוא רע, מעייף או לא מספק - הוא מצב "בטוח" כי הוא מוכר. שינוי, אפילו לטובה, נתפס אצלנו בתת-מודע כאיום. כסכנה של חוסר שליטה.

אז הנפש מפעילה את הברקס. היא הופכת אותנו לעייפים פתאום, או לשכחנים, או ל"עמוסים מדי".

הצעד הכי משמעותי שאפשר לעשות מול התנגדות הוא לא להילחם בה בכוח (זה בדרך כלל רק מחזק אותה), אלא פשוט להכיר בה. במקום לכעוס על עצמך ש"שוב לא עשית", נסי להגיד לעצמך: "הנה ההתנגדות שלי הגיעה. כנראה שמשהו בתוכי באמת מפחד מהשינוי הזה".

כשמפסיקים להילחם בברקס ומתחילים להקשיב למה שהוא מנסה להגיד, פתאום נהיה קצת יותר קל להוריד ממנו את הרגל.

השבוע, כשאתם פוגשים את ה"תקיעות" שלכם, אל תריבו איתה. תזמינו אותה לקפה. תשאלו אותה ממה היא מנסה להגן עליכם. משם מתחיל השינוי האמיתי.