כשאין קו גמר: על הטראומה שאינה נגמרת והמחיר האישי שלה
- מלודי גנור
- 17 במרץ
- זמן קריאה 2 דקות
מאז אוקטובר 2023, אנחנו חיים בהמתנה דרוכה לסוף שיאפשר להתחיל את תהליך העיבוד. אלא שהסוף לא מגיע. הוא רק מחליף צורה, גיאוגרפיה ועוצמת דציבלים. מעזה ללבנון, מלבנון לאיראן, מחוק הגיוס למשבר הכלכלי - אנחנו לא ב"פוסט-טראומה", אנחנו בתוך טראומה נבנית (Cumulative Trauma), אירוע מתגלגל שאין לו קו גמר.
בפסיכואנליזה אנחנו מדברים על ה"עור הנפשי" - אותה מעטפת שמפרידה בין ה'פנים' ל'חוץ', ומאפשרת לנו לסנן את גירויי העולם כדי שלא יציפו אותנו. אבל בישראל של היום, העור הזה פצוע. הוא לא מצליח לסנן יותר. המציאות הפוליטית היא כבר לא "חדשות" שצורכים במינון; היא חדירה פולשנית, אלימה, שחודרת דרך הקירות ישר אל תוך חדר השינה, לתוך הכיס, ואל הדינמיקה הזוגית.
הפונקציונליות היא המלכודת
כדי לשרוד את הפולשנות הזו, פיתחנו מנגנון הישרדותי קר: הרדמה רגשית. אנחנו הופכים ל"פונקציונליים". אנחנו קמים, עובדים, מתקתקים משימות, מסיעים לחוגים - אבל אנחנו לא באמת "שם". כשהנפש מוצפת בחרדה קיומית ממושכת, היא מכבה את האורות באגפים הלא-חיוניים. הבעיה היא שהרגש הוא לא ברז שאפשר לסגור רק בחצי סיבוב; כשמכבים את הפחד, מכבים גם את התשוקה, את האינטימיות ואת החיוניות.
כשהסלון הופך לשדה קרב חלופי
כאן קורה הדבר המרתק והכואב ביותר: הזליגה. כשאין לנו שום שליטה על הסֵטינג הלאומי, כשהחוקים משתנים והיציבות מתפוררת, אנחנו מנסים להחזיר לעצמנו שליטה במקומות הלא נכונים. החרדה הגאו-פוליטית המודחקת זולגת לתוך הזוגיות. פתאום, ויכוח על סידור המדיח הופך לדרמה קיומית. הכעס על הממשלה מתועל לבן הזוג. חוסר האונים מול הכלכלה הופך לביקורת חריפה על הילדים.
אנחנו לא רבים על הכלים. אנחנו רבים על הזכות להרגיש בטוחים בבית, כשבחוץ הכל רועד.
הקליניקה כסֵטינג האחרון שעומד
התפקיד של הטיפול כיום הוא לא "לרפא" את הטראומה - הרי המציאות עדיין פוצעת. התפקיד הוא לשקם את המעטפת. לבנות מחדש את היכולת להבחין בין מה שקורה בכנסת לבין מה שקורה ביני לבין בן הזוג שלי.
במרחב הטיפולי, אנחנו מנסים להחזיר לנפש את היכולת להיות לא רק "שורדת", אלא חיה. כי בתוך עולם שבו הכל נפרץ, המקום היחיד שנשאר לנו לשמור עליו הוא המרחב שבינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין אלו שאנחנו אוהבים.
ללא קו גמר, אנחנו פשוט זקוקים למקום שבו נוכל להרגיש בטוחים מספיק כדי לפתוח את הלב, גם כשהעור פצוע.





תגובות