למה "החזרה לשגרה" בישראל היא המשימה הכי קשה שלנו כרגע?

על פניו, הכל עובד. בתי הקפה מלאים, פקקי הבוקר חזרו למסלולם, המיילים נשלחים, והילדים במסגרות. הגרפים של השגרה הישראלית מראים לכאורה מגמת עלייה, והתפקוד החיצוני נראה מרשים.

אבל מאחורי הדלתות הסגורות - בקליניקה, בבתים, ובתוך הנפש של כולנו - המציאות נראית אחרת לגמרי. מה שאנחנו קוראים לו "חזרה לשגרה" הוא לעיתים קרובות מאמץ הירואי, כמעט אלים, של החזקה (Holding) מול שבר פנימי שעוד לא החלים.

למה זה מרגיש כל כך מתיש וקשה דווקא עכשיו?

1. חיים בפיצול (Splitting): הנפש שלנו לא בנויה לחיות בשני יקומים מקבילים לאורך זמן. מצד אחד - המציאות הקולקטיבית, הטעונה והמדממת שלא מרפה מהלב ומסכי החדשות. מצד שני - הדרישה האישית, הכלכלית והחברתית "להמשיך כרגיל", לייצר, לתפקד ולחייך. הפיצול המאולץ הזה שואב מאיתנו אנרגיה נפשית עצומה, עוד לפני שבכלל פתחנו את המחשב בבוקר.

   
   

2. אשליית המיכל: אנחנו מנסים להכניס חוויה רגשית בעוצמה של אוקיינוס לתוך כוס מים של לו"ז עבודה ומשימות יומיומיות. התוצאה היא לא ויסות או רגיעה, אלא הצפה שקטה - זו שמתבטאת בעייפות כרונית שלא עוברת אחרי שינה, בקוצר רוח, או בתחושת ריקנות מוזרה באמצע יום עבודה.

   
   

3. אשמת התפקוד: החזרה לחיים, לקפה, ליצירה ולשגרה - מלווה אצל רבים מאיתנו בייחול אילם ובאשמה לא מדוברת. סוג של אשמת ניצולים קטנה ויומיומית: האם מותר לנו לחזור לשגרה, כשהמציאות סביבנו עוד כל כך מפורקת?

כאנשי טיפול, אבל קודם כל כבני אדם שחיים פה, התפקיד שלנו בימים האלה הוא לא לעזור לעצמנו או לאחרים "להתגבר" ולחזור לתפקוד מלא כאילו כלום. התפקיד שלנו הוא קודם כל לתת תוקף (Validation) למורכבות הזו. להסכים לראות את ה"שגרה הפצועה" הזו, להבין שהעייפות הזו היא לא עצלנות אלא עבודת נפש מאומצת של עיבוד, ולדעת שזה בסדר גמור אם המיכל שלנו כרגע סדוק ומחזיק קצת פחות.

בואו נוריד קצת את רף הציפיות מעצמנו ומאחרים. השגרה היא לא המטרה - היא רק המעטפת, והמעטפת הזו צריכה עכשיו טיפול עדין וחומל במיוחד.