את מי המטפלת אוהבת יותר? (ומה זה אומר עלינו)

• 

אנחנו מגיעים לקליניקה הזוגית תחת הסכם שביתת נשק שביר ורשימת תלונות באורך הגלות, אבל בתוך הראש מתחוללת מלחמה אחרת לגמרי, סמויה וחסרת רחמים: הקרב על הלב של המטפלת.

הפרוטוקול הרשמי אומר שבאנו "לעבוד על התקשורת", אבל הלא-מודע שלנו נכנס בדלת כשהוא מצויד בסטופר, מד-זווית ופנקס ציונים. כל תנועת עפעף נמדדת: לכיוון מי היא היטתה את הגוף ב-3 מעלות נוספות? למה כשבן הזוג שלי דיבר על בדידות היא נאנחה אנחה מלאת חמלה סוערת, וכשאני שפכתי את הקרביים על הכלים בכיור היא רק שרבבה שפתיים ושאלה: "ומה זה מייצג עבורך"? שערורייה. הנה זה קורה שוב: הפסדתי במכרז על ההורה האידיאלי.

הפרנויה הזו היא יצירת מופת קטנה של הלא-מודע. היא יושבת על הדחף הכי קדמוני והכי לא-מעובד שלנו - הפחד המשתק מדחייה. אם המטפלת "תבחר" בו, הרי שקיבלתי חותמת גומי רשמית ומקצועית לכך שאני הצד הבלתי-נסבל ביקום, הרעיל, זה שאי-אפשר באמת לאהוב. וכך, המפגש הזוגי הופך למעין מבחן במה קיומי: מי יביא את הנרטיב היותר שובר לב? מי יבכה ראשון באופן אלגנטי אך פוטוגני? מי יצליח להשחיל מונח כמו "נרקסיזם קל" ולקבל הנהון שקט שיכריע את הכף?

המאבק הסמוי הזה על אהבת המטפלת הוא לא באמת על ניצחון בוויכוח, אלא על הפחד העתיק מכולם - שמישהו עם סמכות ופנקס יגלה שאנחנו פשוט בלתי נסבלים לאהבה. הרי בסופו של דבר, אנחנו משלמים סכום מופקע לשעה מתוך תקווה סודית שאינטלקטואלית זרה עם תעודות על הקיר תאשר שזה באמת לא אנחנו, זה לגמרי הוא.

וכשהיא מסרבת לספק את הסחורה ומתעקשת להחזיק את האמפתיה לשני הצדדים - אנחנו יוצאים לרחוב חבולים, מאוכזבים, ומאוחדים סוף סוף סביב ההישג הזוגי הראשון שלנו מזה חודשים: להסכים בינינו שהיא ממש, אבל ממש, לא הבינה כלום. (ובכל זאת, לקוות שבשבוע הבא היא תחייך קודם כל אלינו).